פסק-דין בתיק ת"א 41958/04

התובעת הייתה תלמידה בבית ספר למשחק של הנתבעת 3, שנוהל מקצועית על ידי הנתבעת 2. נתבע 1 היה בכל הזמנים הרלבנטיים בימאי של הצגה, בה הייתה התובעת אמורה לגלם דמות של אישה, שעברה התמוטטות רגשית עקב שברון לב, צער ובדידות (להלן : "ההצגה").

עדויות הצדדים אודות אירוע התקיפה

עניינה של התביעה באירוע שאירע באחת מהחזרות על ההצגה.

התובעת טוענת, כי במהלך אחת החזרות, תקף אותה הנתבע 1 בכך שהכה אותה פעמיים בפניה, ללא הסכמתה.

לדבריה:

"ללא אזהרה מוקדמת, סטר [הנתבע 1] במלוא עוצמת ידו על פני. עוצמת הסטירה העיפה את ראשי לאחור, היממה אותי לחלוטין וגרמה לי "לראות שחור" בעיניים... בשלב זה תפסתי בחולצתו, ואז סטר לי גור פעם נוספת במלוא עוצמת ידו בלחי השניה..." (סעיפים 5,6 לתצהירה).

התובעת טוענת, כי כתוצאה ישירה מאירוע זה והשפעתו עליה, עזבה את בית הספר המשחק ולא שבה יותר ללימודי משחק או לעיסוק בתחום זה. במהלך חקירתה הנגדית העידה התובעת, כי היא עובדת כיום בשדרות רוטשילד בממכר סנדוויצ'ים.

התובעת דורשת, כי הנתבעים יפצו אותה על נזקיה. בסיכומי בא כוחה צוין, כי הנזק הממוני הנדרש, בסכום כולל של כ- 200,000 ש"ח, הוא בגין החזר שכר לימוד ששילמה התובעת לנתבעת, אובדן זמן בגין שתי שנות לימוד, וכן קטיעת עתידה המבטיח של התובעת כשחקנית. כמו כן נדרש פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, בשל אבדן בטחון, נזק נפשי ואי נוחות בסכום כפי שיקבע על ידי בית המשפט, ופיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בסך של 15,000 ש"ח.

נתבע 1 אינו מכחיש את קרות האירוע עצמו, אך טוען, כי התובעת התקשתה לגלם את התפקיד שהוקצה לה וביקשה את עזרתו. לדבריו, החליט להירתם לעזרת התובעת והנחה אותה לבצע "מונולוג פנימי", אך התובעת התקשתה להשתחרר מכבלי קיפאונה. לפיכך, ניסה שיטה נוספת, על מנת לסייע בידי התובעת להיכנס לדמות, וסטר לה פעמיים על לחייה.

אין מחלוקת, כי התובעת הגיבה לסטירה שספגה בעימות פיזי. לדברי הנתבע, היא אף הכתה אותו וקרעה את חולצתו. הנתבעת אישרה בעדותה, כי הכתה את הנתבע בחזרה, אך טענה שלא קרעה את חולצתו, למרות שטענה אחרונה זו נתמכת בתצהירו של ע/ה מר קריידמן (סעיפים 15,19). אין גם מחלוקת, כי לאחר אותה התגוששות פיזית בין התובעת לבין הנתבע, המשיכו הכל בחזרה במשך מספר דקות, עד שהשיעור הסתיים (סעיף 7 לתצהיר התובעת).

נתבעת 2, אשר שימשה לדבריה כמנהלת אומנותית של בית הספר, העידה, כי הנתבע 1 התקבל לעבודה כבמאי, לאחר שביצע עבודות בימוי בבית הספר "בית צבי", וכי האירוע נושא התביעה אירע לאחר שהנתבע כבר היה אחרי שנת עבודה אחת אצל הנתבעת 3.

לדידה, מעשהו של הנתבע 1 נועד לשמש כטריגר פיזי, על מנת לאפשר לתובעת לחוות חשיפה רגשית ו"לנער" אותה, ולכן אין לראות בכך מעשה תקיפה.

מספר רב של תלמידים, שהוזמנו כעדי הגנה (עומר עציון, הדס ארדמן, נתן קריידמן ועידו ריקלין) העידו, כי חוו הפעלת טריגרים מנטליים ופיזיים במסגרת שיעורי ביומכאניקה, וכי התובעת ידעה, או היה עליה לדעת, כי טריגרים מעין אלה מופעלים מידי פעם בבית הספר.

נסיבות הפסקת הלימודים

הנתבע אישר בעדותו, כי לאחר שהתובעת הוכתה על ידו היא הייתה נסערת ודיברה על עזיבת ההצגה. שבועיים וחצי לאחר מכן הפסיקה התובעת את לימודיה ועזבה את בית הספר.

בהסתמך על דברים אלה מנסה ב"כ התובעת ליצור קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין ההכאה לבין החלטת התובעת לנטוש כליל את לימודי המשחק.

מכלול העדויות מלמד, כי פני הדברים שונים בעליל.

התובעת אישרה, כי טרם כניסתה ללימודים אצל הנתבעת 3, למדה בבית הספר למשחק "בית צבי", אך נכשלה בשנתה הראשונה והחלה את לימודיה מחדש אצל הנתבעת 3. כאשר התבקשה התובעת לציין, אם לדעתה מתאימה היא ללימודי משחק השיבה "אולי" (ע' 21 ש' 2), ואף ציינה, כי הופעל עליה לחץ בבית להפסיק את לימודיה בתחום המשחק, וכי הלחץ התבטא בעיקר בהפסקת התמיכה הכלכלית בה. עדותה של התובעת, כי הסיבה היחידה לעזיבת הלימודים היה אותו אירוע של תקיפה שחוותה במהלך החזרה, אינה מהימנה עלי, מהסיבות שתפורטנה להלן.

יחד עם זאת, אינני מקבלת את הטענה, כי הנתבע היה רשאי ואולי אף חייב לנקוט אמצעים פיזיים כה דרסטיים כלפי התובעת, ללא הסכמתה.

עוולת התקיפה

עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין:

"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו  של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין  ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן  יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו" .